ניכויים מתלוש השכר

חדשות האתר, ניהול שכר, תנאי עבודה
ניהול שכר, ניוזלטר, תלושי שכר

ישנם ניכויים המותרים עפ”י חוק מתלוש המשכורת, כגון: הפרשות לגמל, פיצויים, קרן השתלמות, ביטוח לאומי, מס הכנסה וכדו’.

אך מה קורה כאשר העובד הסב נזק לעסק, האם מותר לבצע ניכוי מתלוש שכר של העובד?

האם מותר לנכות מתלוש השכר גם כאשר העובד פועל בניגוד לאמור לחוק?

לדוגמא: עובד שלא מגיע בימי הודעה מוקדמת, האם מותר למעסיק לבצע ניכוי מתלוש שכר בגין אותם ימים שלא הגיע?

ישנם מקרים שגם אם נראה שהחוק “מתיר” את הניכוי עדיין חל איסור לניכוי בשל הלכה שנקבעת בפסיקה.
סעיף 25 לחוק הגנת השכר שלהלן מסדיר את הניכויים המותרים מתלוש השכר:

ניכויים משכר עבודה (תיקון מס’ 28) תשע”ד-2014

25 (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק;
תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;
דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לועד העובדים במפעל.

(תיקון מס’ 5) תשכ”ח-1968

(3א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3), המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת;

(תיקון מס’ 4) תשכ”ה-1964 (תיקון מס’ 5) תשכ”ח-1968

(3ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי”ז-1957, שיש לנכותם על פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור; שר העבודה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, יקבע בתקנות את מקסימום דמי הטיפול המקצועי-ארגוני שמותר לנכותם לפי פסקה זו;

(תיקון מס’ 3) תשכ”ד-1963

(4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק;

(תיקון מס’ 13) תש”ם-1979

(5) תשלומים שוטפים לקופות גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעסיקו בכתב על התנגדותו לתשלומם;

(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

(7א) מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים – חלות על היתרה הוראות פסקה (6).

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות.

כל ניכוי אחר משכר העבודה הוא אסור.

מעסיק יכול לנכות קנס כאשר יש הסכם קיבוצי שחל על מקום העבודה המתיר זאת.

לכן, כאשר העובד גורם נזק למקום העבודה עומדת למעסיק האפשרות לתבוע את הנזק שנגרם בבית הדין.

סעיף 27 (ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס”א-2001 שלהלן, קובע שעובד שהתפטר ולא נתן למעסיקו הודעה מוקדמת “ישלם פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל”:

“תוצאות אי מתן הודעה מוקדמת (תיקון מס’ 1) תשע”ד-2014

7(א) מעסיק שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.

7(ב) עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעסיקו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.”

מדובר במקרה מאוד שכיח שבו עובד שהתפטר אינו מתייצב לעבודה בימי הודעה מוקדמת. על פניו נראה שהחוק מתיר מהמעסיק לנכות מהעובד ימי הודעה מוקדמת, עם זאת הפסיקה קבעה אחרת.

בפס”ד עע (ארצי) 142-08‏ ‏ כרמלה שולמן נ’ טעם וצבע קייטרינג (2002) בע”מ, שהינה הלכה מחייבת, נקבע שהפרה שלעצמה אינה מזכה באופן אוטומטי את המעסיק בפיצוי כל עוד המעסיק לא הוכיח את נזקיו בבית הדין.

להלן ציטוט מפסק הדין:

“24. אין מחלוקת, כי הפרת הסכם מזכה את הצד הנפגע בפיצויים על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה הפרה. במקרה הנוכחי, בחרה המשיבה לקזז את הנזקים שנגרמו לה לטענתה, כתוצאה מסירוב המערערת לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, מסכום פדיון החופשה שהיא חבה למערערת”.

בית הדין האזורי סבר, כי הנזק שנגרם למשיבה עקב “נטישת העבודה” על ידי המערערת הינו בשיעור של 30 ימי עבודה – היא התקופה, בה היה על המערערת לבצע חפיפה עם מחליפה. ב”כ המשיבה ראה בדרך הקש את מקור הסמכות לחייב את המערערת בפיצוי המשיבה בגובה שכרה בתקופת ההודעה המוקדמת, על הוראת סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת הקובעת:

“עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת”.

ב”כ המשיבה ציין בטענותיו, כי אכן לא ניתן ללמוד במפורש מהוראת חוק הודעה מוקדמת על הזכאות לפיצוי מעין זה, אך לטענתו הנזק שנגרם למשיבה זהה לנזק שנגרם למעביד על ידי עובד, שלא מסר למעבידו הודעה מוקדמת על התפטרותו.

(25) “הפרת הסכם כשלעצמה, לא מזכה את הצד הנפגע כתוצאה מן ההפרה בפיצוי, כל עוד לא הוכיח הצד הנפגע את נזקיו. במקרה הנוכחי קבע בית הדין האזורי, כי למשיבה נגרמו נזקים רבים שהתבטאו בכך, שרואה החשבון שהחליף את המערערת לא הכיר את התוכנות, את הסיסמאות הנדרשות, את הקודים, את הקלסרים והקבצים ששמשו את המערערת, אך המשיבה לא גיבשה תביעה כספית בגין הטענות לנזקים אלה, וממילא לא הוכיחה את משמעותם הכספית. באין הוכחת נזק -אין זכאות לפיצוי.”

בדרך זו פסק בית דין זה בדב”ע נד/3-101 יעקב עמנואל נ’ שופרסל בע”מ ואח’ פד”ע כח’ 241 258 סעיפים 64 ,65 בזו הלשון:

“בשאלת הניכוי המותר משכר העבודה האחרון, על כל רכיביו, עוסק סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר התשי”ח-1958, והוא קובע כי לא ינוכו משכר העבודה האחרון אלא “כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות”.

כוונת המילים “יתרת חוב ולרבות מקדמות” היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו.

אלא על מעביד הסבור כי נותרו “יתרות-חוב” שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות קיזוז, לטעון לקיזוז בכתב הגנתו – ולהוכיח את טענתו.”

מתוך פס”ד ניתן להסיק כי במידה ונגרם נזק למעסיק בשל היעדרותו של העובד בימי הודעה מוקדמת, המעסיק זכאי לתבוע את הנזק בבית הדין – המעסיק אינו יכול לעשות דין לעצמו ולקזז את שווי ימי הודעה מוקדמת משכרו בגין ימי עבודה שלא הגיע. יש גם היגיון בפסיקה, כעיקרון ימי הודעה מוקדמת שהעובד לא הגיע הרי אין שכר בגינם, מלכתחילה המעסיק לא ישלם שכר עבודה בגין ימים שהעובד לא הגיע לעבוד. על כן, אם נגרם למעסיק נזק בנוסף בשל היעדרות העובד, אזי הוא זכאי לתבוע את נזקו בבית הדין.
לסיכום

למעסיק אסור לנכות משכר העבודה ניכוי שלא הותר בחוק.

ניכוי שלא הותר במפורשות בחוק והעובד לא הסכים בכתב לניכוי, או הניכוי נובע מעבירת משמעת כאשר אין הסכם קיבוצי שחל על העובד ומתיר את הניכוי, הינם אסורים.

למעסיק עומדת האפשרות לתבוע ולהוכיח את נזקו בבית הדין.

חקיקה ונהלים

חוק הגנת השכר, תשי”ח-1958
הוראת סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת