לקוחות נכבדים, להלן עדכוני פסיקה וחקיקה מהחודש החולף.
הפסקת חילול שכר העובדים הפלסטינים באמצעות אגף השירות למעסיקים:
מאת: ארכיון המחבר
החל מחודש ינואר 2025, יתבצע חילול השכר של העובדים הפלסטיניים ע"י מעסיקיהם.
לאחר שיבצע מעסיק חילול שכר, עליו להעביר לאגף שירות למעסיקים ועו"ז של רשות המיסים (להלן:"האגף") מספר קבצים אשר יכילו את הנתונים הבאים: דיווחי שכר, 102 לב"ל ו102 למ"ה.
את העברת הקבצים יבצעו המעסיקים באמצעות "כספת", אשר העלאת הקבצים אליה תתאפשר לאנשי קשר מורשים בלבד בכפוף להצגת שם משתמש, סיסמה וקוד חד פעמי.
בנוסף, על המעסיקים להעביר לאגף את פרטי אנשי הקשר אשר להם ההסמכה להעברת קבצי הנתונים.
לאחר שתבוצע ההעברה הראשונה של קובץ אנשי הקשר, יהיה על המעסיק להעביר קובץ נוסף כאשר מתרחש אחד מהמצבים הבאים: הוספה של איש קשר חדש, עדכון פרטי איש קשר קיים וסיום תוקף הרשאה של איש קשר קיים.
כמו כן, בכל פעם בה המעסיק מעביר קובץ של אנשי קשר, על הקובץ לכלול בתוכו את פרטי כל אנשים הקשר הקיימים נכון לאותה העת.
מי הם אנשי הקשר?
איש הקשר הינו הגורם אשר מקבל אישור מהמעסיק ואשר מוסמך להעביר את קבצי הנתונים שלו. הוא יכול להיות עובד של המעסיק, מייצג של המעסיק או נותן שירות מבית התוכנה אשר ממנה המעסיק מקבל שירות.
לאיש הקשר יוגדרו שם משתמש וסיסמה והוא יקבל קוד חד פעמי (OTP) אותו עליו להקליד במסך הכניסה של הכספת על מנת להעלות אליה את הקבצים.
דגשים להכנת הקבצים:
לאל אחד מאנשי הקשר יהיו כתובת מייל ומספר פלאפון ייחודיים, כך שלא ניתן יהיה לאפשר רישום של איש קשר ללא אחד מהם.
איש הקשר יהיה מקושר לתיק הניכויים אשר בו הוא מורשה לטפל ואיש קשר אחד יכול לטפל במספר תיקי ניכויים, אולם במצב כזה, יש ליצור רשומה של איש הקשר עבור כל אחד מתיקי הניכויים בהם הוא מטפל. כמו כן, לכל תיק ניכויים יכולים להיות מורשים מספר אנשי קשר.
בג"צ 5332/23 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואלעל נתיבי אוויר לישראל בע"מ
מאת: עו"ד מור פפיר כהן
הרקע העובדתי:
הגב' גליה כהן (להלן: "העותרת") הועסקה כדיילת בחברת אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: "המשיבה 2") למעלה מ-20 שנה במספר תפקידים שונים, עד לפיטוריה ביום 10.03.2018, בעקבות הליך משמעתי שנערך בעניינה.
בבסיס ההליך המשמעתי, עמדו טענותיה של המשיבה להגשה שיטתית של דיווחי נוכחות כוזבים מצד העותרת. טענות אלה נשענו בין היתר על צילומים ממצלמות שהוצבו בחצרי המשיבה וברחבי כבישי הגישה לנתב"ג, אשר תיעדו את כניסתה של העותרת ברכבה לחניה במקום העבודה ויציאתה ממנו כעבור דקות ספורות.
בתביעתה, העותרת טענה להתנכלות מצד המשיבה 2, אי תשלום שכר ותנאים סוציאליים, פיטורין שלא כדין ופגיעה בפרטיותה.
החלטת בית הדין האזורי:
בית הדין האזורי דחה את תביעתה של העותרת לאחר בחינות מכלול העובדות. בית הדין הגיע למסקנה כי אין מקום להורות על פסילת הראיות אשר נאספו בעניינה וקבע כי הזכות לפרטיות במקום עבודה היא איננה מוחלטת ויש לאזנה מול הזכות לקניין של המעסיק והפררוגטיבה הניהולית הנתונה לו, אשר בגדרה הוא רשאי לעשות שימוש במצלמות במקום העבודה לטובת הגנה על אינטרסים לגיטימיים. זכות זו כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות.
באשר לשימוש במצלמות במרחב הציבורי נקבע כי חלה על המעסיק חובת יידוע כלפי עובדיו בדבר קיומן של המצלמות ותכלית השימוש בהן. במקרה דנן, המשיבה עמדה בקריטריונים הנ"ל שכן הצילום בוצע ברשות הרבים, באופן גלוי כאשר לצד המצלמות שילוט ויידוע העובדים בדבר קיומן של מצלמות בהתאם לנהלים.
החלטת בית הדין הארצי:
העותרת הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי דחה את הערעור מאותם הטעמים של בית הדין האזורי. נקבע, כי פסק דינו של בית הדין האזורי הוא רחב יריעה, מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו ולא נמצא טעם להתערבות.
עוד טען בית הדין הארצי כי מדובר במצלמות אשר הוצבו במרחב ציבורי והותקנו בידיעת העובדים ובידיעת העותרת, ומכאן לא מצא בית הדין כי יש מקום להתערב בפסיקת בית הדין האזורי.
החלטת בית הדין הגבוה לצדק:
לטענת העותרת, היה מקום לפסול את תוצרי השימוש במצלמות שצולמו בכבישי הגישה למקום העבודה תוך פגיעה בפרטיותה. לטענתה, ההחלטות בבית הדין האזורי והארצי היו שגויות שכן מדובר בנושא משפטי בעל השלכות לעניין אופן השימוש בטכנולוגיות מעקב במקום העבודה.
עוד טענה העותרת, כי הדבר עומד בניגוד גמור ל"הלכת איסקוב" ולפיה, שימוש בטכנולוגיית מעקב מחייב את הסכמתו המודעת והחופשית של עובד ואין די בהסכמה כוללת. הדבר חוטא לתכלית שלשמה הוצבו המצלמות, שכן, הן נועדו למנוע פגיעות, השחתות, גניבות ואירועים ביטחוניים במקום ולא לבצע מעקב אחרי העובדים.
בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי התערבותו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי הצדק מחייבים זאת. נקודת המוצא היא כי במערכת הגומלין שבין בית משפט זה לבית הדין הארצי לעבודה, יש לראות בבית הדין הארצי כבעל המומחיות בתחום משפט העבודה, ובהתאם לאמות המידה האמורות, המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
מעמד של מתנדב או עובד
מאת: עו"ד מור פפיר כהןהרקע העובדתי:
בשנת 2000, פרסמה המועצה הדתית פתח תקווה (להלן: "המערערת") מכרז לרב שכונתי בהתנדבות ללא שכר.
מר שלמה רבינוביץ (להלן: "המשיב") הגיש מועמדתו למכרז.
לטענת המשיב, הובטח לו בטרם ניגש למכרז כי ברגע שהמועצה תסדיר את נושא התקציב למשרה (אשר אמור להתקבל בהתאם למשרות מסוג זה מקופת המדינה), התנדבותו תהיה בשכר מלא ויוענק לו מעמד של עובד מן המניין.
המשיב זכה במכרז והתקבל למשרת ההתנדבות. חשוב לציין כי בעת פתיחת מכרז לסוג התנדבות שכזה, ישנה חובה לפעול בהתאם לדרישות תקנון שירות המדינה לעניין קליטת מתנדבים.
המשיב העניק שירותי דת לתושבי השכונה ופעל למענם במשך שנים רבות. לאחר 12 שנים של התנדבות, המשיב פנה לבית הדין לעבודה בדרישה להכיר ביחסי עובד מעביד וכן בדרישה לתשלום בגין עבודתו במהלך כל השנים אצל המערערת.
החלטת בית הדין האזורי:
לאחר קיומם של שני דיוני הוכחות, ניתן פסק דין מטעם בית הדין האזורי המקבל את התובענה.
תחילה קבע בית הדין כי המועצה פעלה שלא כדין עת קלטה את המשיב כמתנדב ללא שכר. על המערערת חלה האחריות לקבל את אישור הממונה על התקציב מטעם המדינה בטרם פרסום המכרז. כך, נוצר מצב כי המשיב נקלט כמתנדב ללא שכר, ללא ידיעת המשרד לשירותי דת וללא קבלת אישור מתאים.
כאשר בחן בית הדין האם המשיב הינו בגדר מתנדב או עובד לאור אופן קליטתו והעובדה כי המערערת לא פעלה להשגת האישורים הדרושים, קבע כי לא ניתן להגדירו כמתנדב וכי יש להתייחס אליו כעובד מן המניין. בית הדין הוסיף כי המשיב הוכיח כי העבודה שביצע כרב השכונתי במועצה הדתית מזכה בשכר.
לא ניתן הסבר מניח את הדעת מצד המערערת לשאלה מדוע נמנעה מלהחתים את התובע על הסכם עבודה ומלבד טענת המערערת כי מדובר בטעות, לא הוצגו נימוקים מספיק משכנעים מטעמה.
פועלו של המשיב, הסיוע שהעניק והשעות הרבות שהוא הקדיש למען השכונה, מעידות כי הקדיש את כל מרצו וזמנו למען תושבי השכונה.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית הדין האזורי כי אכן ישנם יחסי עובד מעביד בין הצדדים ולא יחסי התנדבות.
החלטת בית הדין הארצי:
בית הדין הארצי קבע, כי יש לקבל את הערעור וכי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים.
באיזון בין הצרכים של העיר לרב שכונתי, לאפשרויות הקיימות בקופת המדינה הוחלט שלא לתקצב את המשרה אליה התקבל המשיב על ידי משרד הדתות וכי המשיב, אינו יכול להיחשב "רב שכונתי" כמשמעותו בדין (חוק הרבנות הראשית לישראל ס'1).
אין חולק כי המשיב היה "מנהיג תורני" בשכונתו וכי נתן שירותי דת לקהילתו. בפס"ד ע"ע 3090-11-10 נפסק, כי האישורים בהם מותנה המינוי לרב שכונתי, ולרבות קיומו של מקור תקציבי הינן מהותיות ואין להקל בהן ראש.
כאשר האישורים הנדרשים אינם מתקבלים, ככל הנראה יש סיבה לדבר והמשרה איננה נופלת תחת הגדרת "רב שכונתי". בנוסף, המשיב פעל באופן עצמאי, ללא מתן דין וחשבון לממונה כלשהוא. הוא אינו נדרש לדיווחים והתייצבות במשרדי המועצה הדתית. קביעת בית הדין האזורי כי המשיב הקדיש שעות רבות לתושבי השכונה איננה מספקת לביסוס יחסי עובד מעביד. בפס"ד ע"ע ארצי 1270/00 אהובה פרידמן נפסק, כי ניתן לראות במתנדב כמי שמגיע לעבודה במועד לפי בחירתו, נשאר משך זמן לפי בחירתו ולא מספק דין וחשבון וזאת בשונה מעובד שכיר.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית הדין הארצי כי המשיב הינו בגדר מתנדב ומנהיג רוחני בלבד, ואין לראות בו כרב שכונתי בעל יחסי עובד מעביד עם המערערים, ודין הערעור להתקבל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה